מסע בין הגלריות הנפלאות והעדכניות של פלורנטין חושף את הסיבות לכך שהשכונה הזאת מצליחה להישאר גם "רובע אמנים" ומגלה: בפלורנטין האמנות האמיתית מתקיימת כל העת ברחובות.

מתוך הארץ Lables: במהלך השיטוטים בין הגלריות של אזור פלורנטין, הגעתי לרחוב קורדוברו: אבא וילד על אופניים רכבו שם בזיג-זג, מקיר בניין אחד לשני, צילמו משהו – והמשיכו הלאה. הלכתי לרגע בעקבותיהם: מציור קיר אחד לאחר, שילוב בין גרפיטי וקריקטורה. חלק מהיצירות היו כל-כך מוצלחות, עד שצחקתי בקול רם לבדי, באמצע הרחוב ובאמצע היום. אחד השכנים שכנראה כבר רגילים לעובדה שזרים משתהים מעט ליד קירות ביתו חייך אלי ואמר: "לא רע, נכון?" – ואז זה הכה בי: יש גלריות בפלורנטין – וחלקן מציגות עבודות מרתקות, אבל התערוכה האמיתית כאן מתרחשת ברחובות, מוצגת 24/7 ופתוחה לכל עובר-אורח. לכן אולי לא הופתעתי לשמוע שיש "סיורי גרפיטי" שמשלבים סיורים בין גלריות עם חשיפה לאומנות הרחוב של הרובע התוסס הזה.

היסטוריה של אמנות

תל אביב הייתה תמיד בירת האומנות של ישראל והסצנה האומנותית שבה צעדה תמיד יד ביד עם חיי-הלילה: מתהלוכות העדלאידע הראשונות של שנות-העשרים, בתי-הקפה שבהם נהגו לשבת משוררים וסופרים, ימי "כסית" המיתולוגי ועד לעידן התרבות האורבנית של אזור שינקין – שהמציאה את תל-אביב מחדש כעיר שכל מי שיש לו מה להגיד (וכישרון מספיק כדי להביע זאת ברבים), מגיע אליה. המרכז התרבותי של תל-אביב נדד לפי השנים והאופנה: הוא צמח בתוך תל-אביב הקטנה, התפתח לרחוב אלנבי והגיע עד לצפון-הישן של העיר, נדד דרומה ליפו, חזר צפונה לאזור שינקין – ומשום מה בפלורנטין הוא התמקם לו בנוחות יחסית (עד כמה שאמנות יכולה להתמקם בנוחות..). למה דווקא בפלורנטין? מהרבה סיבות – שכדי להבינן אפשר למפות את רבעי האמנים בעולם: קצת כמו חיי היצירה עצמם, גם לרבעי-האמנים יש תוחלת חיים סוערת ומוגבלת: עם כל הכבוד לכפרי-אמנים, קהיליות של אמנים זקוקות דווקא למרחב האורבני התוסס בכדי ליצור באינטראקציה עם הסביבה, הרבה יותר מהפסטורליה של הכפר. הבעיה היא שכדי ליצור זקוקים האמנים למרחב – ומרחב בתוך עיר גדולה הוא משאב יקר למדי. משום כך ניתן למצוא את האמנים מתרכזים ברבעים מרכזיים יחסית, אבל מוזנחים, כאלה ששכר-הדירה בהם מאפשר להם להתקיים בתוך העיר וליצור בתחומה. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מדובר בתהליך "טריקי", כי ברגע שרחוב, שכונה או רובע מסוימים מוכרים בתור אזור מתפתח שכזה, מהר מאוד מתחילים לנסוק בו מחירי הנדל"ן: האזור מתחדש ו"מתברגן": מסעדות יקרות צצות במקום מה שהיה פעם קיוסק שכונתי, רבי קומות מחליפים בתי-דירות קטנים וצפופים, תיירים מתחילים לפקוד את האזור – ובסופו של דבר הוא מתרוקן מיושביו והופך לעוד שכונת-יוקרה בתוך העיר.

החידה של פלורנטין

כדי להבין איך "ניצלה" פלורנטין מהגורל הזה, הגם שמחירי הנדל"ן בה נסקו פלאים – וימשיכו לעלות גם בשנים הבאות, אפשר לבחון את מה שקרה לכוכב הקודם של הסצנה האורבנית, אזור לב-העיר: נישא על גבי מה שנקרא אז "תרבות המקומונים" עלה לו אזור לב-העיר (שכונה בתחילה "שינקין", "משולש אלנבי" ובעוד שמות): צעירים מכל הארץ הגיעו אל העיר הגדולה ומחירי השכירות המאמירים דחקו אותם מאזור הצפון הישן אל תוך אזור שנחשב לשכונת מגוריהם של בני המעמד הבינוני-נמוך, כמו הרחובות הקטנים של לב תל-אביב, שם הם המציאו מחדש את הסצנה האורבנית כמעין תעתיק של רבעים דומים במנהטן שבין "חברים" ל-"סקס והעיר הגדולה".

כשלושים שנים לאחר הימים ההם, הפך "שינקין רבתי" לסוג של מה שהיה פעם דיזנגוף: החנויות שנועדו במקור לשירות תושבי השכונה הפכו לכאלה שמייצגות את תרבותה הייחודית לתיירי-פנים שנוהרים אליה מכל הארץ – וכבר אז היה ברור שהשכונה תשנה את פניה, והאנרגיות הצעירות והמתפרצות יצטרכו לחפש להן בית חדש.

איך חמקה פלורנטין מגורל דומה? ראשית, המיקום שלה – בדרום-מערב תל-אביב לכיוון יפו, שימר בסביבותיה אופציות נדל"ניות זולות גם כשהמחירים בתוך השכונה החלו לטפס: אמן יכול לגור בפלורנטין ולהחזיק סטודיו במרחק של כמה רחובות משם, באזור המוסכים בואכה יפו או לכיוון התחנה המרכזית הישנה: כך הוא ממשיך להתגורר בשכונה הכי תוססת בעיר, אבל יכול להרשות לעצמו לשכור חלל ליצירה במרחק של רכיבת-אופניים קצרה.

שנית, הקרבה לרחוב הרצל גרמה לכך שממילא מצויה השכונה ליד אזורי מסחר שבהם היו קיימים בתי חרושת קטנים לרהיטים, עבודות בעץ, בברזל ועוד, חללים מושלמים למי שמבקש לחיות על התפר שבין אומנות לאמנות – ומיד נגיע גם לזה.

גם הקרבה לאזור שכונה פעם שוק-העלייה: במקור שילוב של שוק, מחסני מזון של יבואני-בוטיק ובתי מסחר ומלאכה קטנים, הפך את האזור לכזה שמתאים במיוחד לשילוב של דירות מגורים מעוצבות, סמוכות לחללי עבודה גדולים ולא יקרים. בניגוד לאזור לב-העיר שהיה מלכתחילה אזור מגורים שרק הכפיל, שילש וריבע את מחירי הנדל"ן בתחומיו – ודחק בצעירים לחפש רובע אחר, הרי שפלורנטין קיבלה אותם בזרועות פתוחות: הפרויקטים היקרים והחדישים שנבנו ונבנים בתחומה לא הפרו את האיזון המבורך שמתקיים בה בין אוכלוסייה מקורית לבין צעירים שנוהרים אליה מרחבי הארץ – וממש כשם שבין המסעדות ברחובות פלורנטין ניתן למצוא ממנות מעוצבות ו-"מצולחתות" לאוכל-רחוב, הרי שגם בין בתיה אפשר למצוא מגוון אנושי שמשמר את השכונה חיה ותוססת, למרות שמבחינה נדל"נית היא הצלחה מסחררת.

עוד השפעה של הארכיטקטורה על הדמוגרפיה אפשר לראות בכך שבעוד אזור לב-העיר תוכנן במקור רק למגורים, הרי שפלורנטין תוכננה במקור לעולים מסלוניקי: רובם היו בעלי-מלאכה שנזקקו לסדנה או חנות קטנה בקרבת מקום – וכך נוצרו ברחובותיה שילובים מרתקים בין חללי מגורים לחללים חצי-תעשייתיים: פעם בתי-מלאכה, והיום גלריות.

ויש עוד משהו שמתחוור לכל מי שפוסע ברחובות פלורנטין: ברובע הזה לא חיה האמנות לבדה, אלא היא מתקיימת מתוך מפגש מתמיד עם האומנות, כלומר עם מלאכת היצירה השימושית: לא רק ציירים ופסלים יש כאן, אלא גם מעצבי רהיטים, תאורה וכלי-בית שעוסקים בחיבור שבין האמנותי לאומנותי-פונקציונלי באופן שמאפשר לסצנה להתקיים, להתפרנס ולפרנס את האמנות.

הסיבה האחרונה להצלחה הגדולה של פלורנטין, קשורה לטרנד האורבני-גלובאלי ששטף את כל מדינות המערב: אם היו שנים שבהן החלום הנדל"ני של המצליחנים בעיר הגדולה היה בית פרטי עם מדשאה באחד הפרברים או ערי-הלוויין הסמוכות ללב העיר – שנותר המרכז הכלכלי-תרבותי, הרי שדירה מעוצבת שמתקשרת עם האותנטיות האורבנית דרך רצפות פסיפס ותקרות גבוהות, הפכה לחלום החדש: לא עוד "וילה וולבו" כמו בדור הקודם, אלא יותר חלל מעוצב: מדירת סטודיו ועד לפנטהאוז – שמאפשר לבעליו (מצליח ככל שיהיה בעסקיו) להגיע למשרד באופניים חשמליים, לקפוץ לשעה של ספינינג במכון הכושר באמצע יום העבודה, ולצאת הישר ממנו אל הבילוי הלילי – מהשולחן במשרד לשולחן במסעדה… פלורנטין מצליחה לספק את הצורך הזה מבלי לתת לו להשתלט עליה: להישאר תוססת ומרתקת מבלי להפוך לשכונת-יוקרה במובן הקלאסי והדי-משעמם שלה. הדירות החדשות בה נרכשות על ידי מצליחנים (או כהשקעה שערכה רק עולה בעודו מניב תשואה חודשית נאה מדמי-השכירות), אבל אלה מצליחנים מסוג אחר: כבר לא הקבלן או איש העסקים מהדור הקודם, אלא כאלה שעדיין נראים כמו סטודנטים, אחרי שסגרו "אקזיט" של מיליונים.

פה זה לא איקאה

ועכשיו, כשאנחנו מצוידים בכל המידע הזה, בואו נצא לסיבוב קצר בשכונה: אחד הדברים היפים בלורנטין הוא שקשה לשים את האצבע על המעבר בין אמנות לאומנות בתחומה. זאת אולי הסיבה שהייתי מתחיל את הסיור בהרצל פינת פלורנטין, לא רחוק מ-"פלורנטין 45", גלריה שמקורה בסטודיו לפיסול בעיסת-נייר שלידו הקימה היוצרת, גילת נדיבי, גם חלל-תצוגה שמוקדש לאמנות ישראלית עכשווית. אחרי הביקור נמשיך להתקדם מערבה על רחוב פלורנטין ונפנה באחת בפניות הראשונות ימינה, עד שנגיע לרחוב ידידיה פרנקל: הרחוב הזה מתאפיין בלא מעט נקודות מפגש בין אמנות לאומנות-שימושית – וכפועל יוצא מהמפגש הזה, רבים מהחללים לאורך הרחוב נעים על הציר שבין חנות-רהיטים לגלריה. רוב הרהיטים שניתן למצוא כאן יקרים בהרבה מהמקובל, אבל הי – פה מדובר ביצירות אמנות, לא ב-"איקאה"…!

בדרך כדאי להרים את הראש ולהתבונן מסביב: יש פה בתים ישנים ומרשימים מאוד שחלק מקירותיהם צבוע בגרפיטי מהסוג שניתן לקרוא לו "מתוחכם", כלומר ציור או משפט שמאירים את הצופה נטוע במקום בניסיון לפענח אותם – והרי זו אמנות במיטבה, הלא כן?

בקצה רחוב פרנקל פונים שמאלה לרחוב אברבנאל. שם בבית מספר 60 נמצא הסניף המקורי של "פחות מאלף". "פחות מאלף" היא גלריה שהייתה למותג עד כדי כך שיש לה סניף נוסף במקום הכי רחוק קונספטואלית מפלורנטין: מתחם העיצוב והריהוט "דיזיין סנטר" שבגבול רמת-גן ובני-ברק. רק שבכך אין בכדי להעיב על האותנטיות של הגלריה ברחוב אברבנאל, עם מגוון של עבודות שהמשותף לכולם הוא שמחיריהן הם "עד אלף דולרים" כלומר, פחות מ-4,000 שקלים. העובדה שמדובר באמנות מקורית במחירים נגישים, הופכת את המקום (והאמינו לי שאני מתכוון למחמאה), למעין "זארה" של שוחרי האמנות שמחפשים על הקירות והמדפים מסביב את "הדבר הבא" – כשהוא עדיין במחיר סביר.

משם נפנה בחזרה לרחוב פלורנטין ונצעד לאורך המספרים הנמוכים שלו: בפלורנטין 4, ממש בצמוד למלון-הבוטיק ולמסעדה בעלי אותו השם, נמצא חלל קטן שמציג מיצירותיהם של אמנים מתחלפים. ממש מעבר לפינה, ברחוב ויטאל 17, נמצא חלון ראווה קטן שעונה לשם "חלון תצוגה זמני", אפשר לקפוץ לשם ולחזור לרחוב פלורנטין או ליתר דיוק למספר 18 שבו שוכנת גלריה TINY-TINYהפופולארית שמציגה אמנות עכשווית באווירה טרנדית מושלמת, אבל זהו בדיוק המקום לשוב ולהזכיר שבפלורנטין האמנות לא נעצרת בפתח הגלריות אלא להפך, רק מתחילה בהן ומתגלגלת אל הרחוב, למשל בצורת הגרפיטי הסופר-מושקעים והמצחיקים שממותגים תחת השם "האש-טאג" (TAG#), שעון-קיר שמישהו החליט להציב דווקא על הקיר החיצוני של מרפסתו או אפילו זוג אופניים שנצבעו ועוטרו בפרחים מפלסטיק, כי בינינו: זהו סוד קסמה של השכונה הזאת, התערוכה האמיתית מתקיימת כמעט 24/7 ברחובותיה, והכל מסעיר, מרתק ובחינם.

urban_art_haaretz